ביאור שטיינזלץ על ברכות כ״ז

1 היינו זוהי ממש שיטת רבנן חכמים!

2 את ההוכחה הזו דוחים מיד: אלא מאי מה, אף אם נניח שעד ולא עד בכלל, גם אז לא יהיו הדברים מתקבלים שכן אימא סיפא אמור את הסוף של המשנה: וזמנם של תפילות המוספין כל היום. ר' יהודה אומר: עד שבע שעות. ותניא ושנינו בברייתא: היו לפניו חובת שתי תפלות, אחת של מוסף ואחת של מנחה — מתפלל בתחילה של מנחה ורק אחר כך של מוסף, כיון שזו, המנחה, תדירה, וזו, מוסף, אינה תדירה. שתפילת המוסף מתפללים רק בשבתות בראשי חודשים ובמועדים, ויש איפוא לנהוג כפי הכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר. ר' יהודה אומר: מתפלל בתחילה של מוסף ורק אחר כך של מנחה, מאחר שזו, מוסף, עוברת, כלומר זמנה מוגבל יותר, וזו, מנחה, אינה עוברת, שעדיין יש שהות להתפלל מנחה עד זמן פלג המנחה.

3 והמסקנה הנוגעת לענייננו מדברים אלה היא: אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי כשאומרים "עד" הרי זה ועד בכלל, היינו דמשכחת זהו שאתה מוצא, שאתה מסוגל למצוא להו שתי תפילות בהדי הדדי יחד. אלא אי אמרת אם תאמר כי "עד" הוא ולא עד בכלל, הרי "עד שבע שעות" משמעו עד תחילת השעה השביעית, עד חצות היום, ואם כן היכי משכחת להו איך תמצא אותן שתי תפלות בהדי הדדי יחד? שהלא כיון דאתיא שבאה לה שעתה של תפילת המנחה שהיא חצי שעה לאחר חצות היום, כבר אזלא הלכה לה שעתה של תפילת המוספין.

4 אלא מאי מה תאמר, כי "עד" הוא ועד בכלל, אם כן קשיא רישא קשה ההתחלה כפי שבארנו קודם לגבי פלג המנחה, ומאי איכא מה הבדל בהלכה יש בין שיטת ר' יהודה לשיטת רבנן חכמים? על כך משיבים: מי סברת דהאי האם סבור אתה שזה "פלג מנחה" פלג מנחה אחרונה קאמר אמר? לא זו היתה כוונתו, כי אם פלג ראשונה קאמר אמר, ו"עד פלג המנחה" פירושו עד אחרי חציה הראשון של שעת המנחה, ואילו כאשר הזכיר אחת עשרה שעות הכי קאמר וכך אמר, כך התכוון לומר: אימת נפיק אימתי יוצא פלג ראשונה ועייל ונכנס פלג אחרונה — מכי נפקי מכאשר, מהזמן בו יוצאות אחת עשרה שעות חסר רביע. ואם כן נמצא סגנון דבריו של ר' יהודה אחיד, וכוונתו תמיד "עד ועד בכלל".

5 א המסקנה המעשית אשר הועלתה מהדיון בדברי ר' יהודה היא שלדבריו מותר להתפלל שחרית עד סוף ארבע שעות ביום. כסיוע לדבר אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינן אנחנו גם כן שנינו ענין זה במשנה במסכת עדויות.

6 ששנינו שר' יהודה בן בבא העיד על חמשה דברים בהלכה: ילדה יתומה לפני בגרותה שהשיאו אותה אמה או אחיה, וכשהיא מגיעה לבגרות יכולה היא למאן לחיות עם בעלה, ועל ידי זה להפקיע את קשר הנישואין ביניהם מעיקרו. כרגיל מתרחקים מן המיאונים, ואולם במקרים מסויימים מתברר כי אם יהיו נישואיה של ילדה זו בעלי תוקף, יגרום הדבר לבעיה ביחס לחליצה ויבום. על מקרים אלה העיד ר' יהודה בן בבא שממאנין, כלומר משדלים את הקטנה שתמאן בבעלה. ועל ידי כך יפתר הסיבוך בנושא זה. ועוד העיד שמשיאין את האשה שרצתה להינשא שנית לאחר ששמעה על מות בעלה, על פי עד אחד, ואין דורשים כאן כבשאר עדויות שבתורה שני עדים כשרים. ועוד העיד מענין מעשה על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש. ללמדנו, שהדין בתורה שמות כא, כח המחייב לסקול שור שהרג אדם, כולל גם את שאר בעלי החיים וכן העיד על יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח. וכן העיד על מעשה שהיה בתמיד של שחר שקרב הוקרב בארבע שעות ביום.

7 מעדות אחרונה זו, שהיא על פי שיטתו של ר' יהודה שהרי לא העיד על שעה מאוחרת מזו שמע מינה למד מכאן כי אכן "עד ועד בכלל". ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה.

8 מתוך הסתמכות על משנה זו אמר רב כהנא: הלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ושנינו במשנה המובחרת במסכת עדויות כמותו, ומאחר שנפסקה הלכה ככל המשניות במסכת עדויות, הרי שדברי תנא הנוטים לשיטת ר' יהודה משמעותם ההלכתית פסיקת ההלכה כדעתו.

9 ב על סמך דברים אלה נגשים עתה לברר ועל התמיד של שחר שקרב בארבע שעות, מאן תנא להא דתנן מי שנה את המשנה הזו ששנינו על הנאמר במן שירד לבני ישראל במדבר. הפסוק "וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס" שמות טז, כא, ולדעת תנא זה שעה זו היתה בארבע שעות ביום.

10 ותוהים: אתה אומר ששעה זו שבה "חם השמש" היא בארבע שעות, או אינו כן אלא ששעה זו הריהי בשש שעות?! אלא כשהוא, הכתוב אומר "כחם היום" בראשית יח, א הרי שש שעות כבר אמור, ששעה זו מכונה במקרא "כחום היום", הא הרי מה, באיזו דרך אני מקיים את דברי הכתוב "וחם השמש ונמס" — בזמן מוקדם יותר, כלומר, בארבע שעות. ומעתה מני שיטת מי היא ברייתא זו? שהרי אינה לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת רבנן חכמים. שכן אי אם שיטת ר' יהודה היא — הלא עד ארבע שעות נמי צפרא גם כן בוקר הוא! שהרי לדעתו עדיין מקריבים אז תמיד של שחר, והרי נאמר שהלקיטה עצמה היתה בבוקר. אי ואם כשיטת רבנן חכמים — הלא עד חצות נמי צפרא גם כן בוקר הוא, שהרי לדעתם קרבן תמיד של שחר קרב עד חצות היום, ולכאורה אם כן לפנינו שיטה חדשה לגמרי.

11 על כך משיבים: אי בעית אימא אם תרצה אמור ופרש את הדבר כשיטת ר' יהודה, אי בעית אימא אם תרצה אמור ופרש את הדבר כשיטת רבנן חכמים. ומפרטים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שזו שיטת רבנן חכמים, ופרש כך: אמר קרא הכתוב "בבקר בבקר" "וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס". להורות שהלקיטה היתה בשעות הבוקר המוקדמות, וחלקהו, את הבוקר — הנמשך לדעת חכמים עד חצות — לשני בקרים, ו"בבוקר בבוקר" פירושו: חציו הראשון של הבוקר — עד תחילת ארבע שעות. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור כשיטת ר' יהודה, ופירוש הדבר לשיטתו הוא: האי זו המלה "בקר" שהיא יתירא יתירה בכתוב "בבוקר בבוקר" משמעו — להקדים לו שעה אחת. על כל פנים דכולי עלמא מיהא לדעת הכל לפחות "וחם השמש ונמס" הריהו בארבע שעות ביום.

12 ועל כך שואלים: מאי משמע מה המשמעות? כלומר, כיצד נובע דבר זה מן הכתוב? אמר ר' אחא בר יעקב: אמר קרא הכתוב "וחם השמש ונמס", ואפשר ללמוד מדיוק לשון הכתוב — איזו היא שעה שהשמש חם ואולם עדיין הצל צונן ולא הגיע ל"כחום היום" שהכל חם — הוי אומר בארבע שעות.

13 ג שנינו במשנה שלדעת התנא קמא תפלת המנחה זמנה עד הערב, ולדעת ר' יהודה זמנה עד פלג המנחה בלבד. אמר ליה לו רב חסדא לרב יצחק: התם שם בענין תפילת שחרית אמר רב כהנא שהלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ושנינו במשנה המובחרת במסכת עדויות כמותו ואולם הכא מאי כאן מה, נפסוק? אישתיק שתק ולא אמר ליה לו ולא מידי דבר, משום שלא היתה בידו הלכה קבועה בנושא זה. על כן אמר רב חסדא: נחזי אנן נראה אנחנו, כלומר, ננסה אנו עצמנו לפתור את הבעיה מהעובדה שרב מצלי היה מתפלל תפילה של שבת בערב שבת מבעוד יום, וממנהגו זה שמע מינה למד ממנה שהלכה כר' יהודה שזמן תפילת המנחה מסתיים בפלג המנחה, ומאז אפשר להתחיל להתפלל ערבית.

14 את ההוכחה הזו ממנהגו של רב דוחים מיד: אדרבה להיפך מהעובדה שרב הונא ורבנן וחכמים, תלמידיו של רב, לא הוו מצלו היו מתפללים עד אורתא הערב, שמע מינה למד ממנה כי אין הלכה כר' יהודה. ועל כן אין להביא מכאן כל ראיה גמורה. ומסכמים: השתא עכשיו שלא אתמר הלכתא נאמרה הלכה לא כמר כחכם זה ולא כמר כחכם זה, דעבד כמר מי שעשה כחכם זה — עבד עשה, ודעבד כמר ומי שעשה כחכם זה — עבד עשה, שהלכה זו הושארה תלויה בהחלטתו של כל אדם.

15 ד מסופר: רב איקלע לבי הזדמן לבית החכם גניבא וצלי והתפלל תפילה של שבת בערב שבת, והוה מצלי והיה מתפלל ר' ירמיה בר אבא לאחורי אחורי רב, וסיים רב תפילתו ולא פסקיה לצלותיה הפסיק את תפילתו של ר' ירמיה, שלא פסע לאחוריו לפני ר' ירמיה. ומסיפור זה שמע מינה תלת למד ממנה שלושה דברים: ראשית, שמע מינה למד ממנה שמלכתחילה מתפלל אדם תפילה של שבת בערב שבת. שמותר להתפלל תפילה שבת בערב שבת. ושמע מינה ולמד ממנה שמתפלל תלמיד אחורי רבו, ואין בכך משום פגיעה בכבוד הרב. ושמע מינה ולמד ממנה שאסור לעבור כנגד המתפללין שמונה עשרה, בשעת תפילתם.

16 ומעירים: דבר זה מסייע ליה לו לר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין. על כך שואלים איני וכן הוא?! והא והרי ר' אמי ור' אסי חלפי לפני המתפללים. ומשיבים: ר' אמי ור' אסי — חוץ לארבע אמות מן המתפללים הוא דחלפי שהיו עוברים.

17 פרט אחר בסיפור זה עורר אף הוא תמיהה: ור' ירמיה היכי עביד הכי כיצד עשה כך שהתפלל אחורי רב?! והא והרי אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם

18 לא כנגד רבו, כלומר, סמוך לרבו, שמראה בכך שהוא כשווה לרבו, ולא אחורי רבו שהוא נראה כאילו היה משתחוה לרבו תוס'.

19 ותניא ושנויה הלכה זו בברייתא ביתר תוקף, שר' אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו ואינו ממתין עד שיקדים רבו לשאול בשלומו, והמחזיר שלום לרבו ואינו אומר "שלום עליך רבי", והחולק על ישיבתו של רבו, שהוא קובע לעצמו ישיבה ומלמד בחיי רבו שלא ברשותו רמב"ם, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו בשם הרב — גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

20 את התנהגותו של ר' ירמיה מסבירים כי שאני שונה הוא ר' ירמיה בר אבא מפני שלא היה תלמידו המובהק של רב כי אם אך תלמיד חבר הוה היה לו, ולכן יכול היה לנהוג כן. והיינו דקאמר ליה וזהו שאמר לו ר' ירמיה בר אבא לרב, ושאל אותו כאשר הקדים רב להתפלל תפילת שבת, בלשון זו: מי האם בדלת ממלאכה, וקבלת עליך כבר קדושת השבת? אמר ליה לו רב: אין, בדילנא כן, בדלתי, ולא אמר אליו בלשון "מי בדיל מר" "האם בדל אדוני"? כדרך שהיה צריך לומר אם היה תלמידו.

21 א רב אמנם השיב כי הפסיק ממלאכת החול, ואולם מי בדיל האם בדל? האם היה צריך באמת להפסיק מן המלאכה? והאמר והרי אמר ר' אבין: פעם אחת התפלל רבי תפילה של שבת בערב שבת, ונכנס אחר כך למרחץ, ויצא ושנה לן פרקין לנו את פרקנו, מה שלמדנו, ועדיין לא חשכה! אמר רבא: ההוא אותו מקרה מדובר שנכנס להזיע, וקודם גזירה שגזרו חכמים לאסור הזעה בשבת הוה היה הדבר.

22 ועוד שואלים: איני האומנם היה צריך להפסיק מן המלאכה, והא והרי אביי שרא ליה התיר לו לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי לעשן סלים בגפרית אף על פי שכבר התפלל תפילת שבת, והרי שגם אחר תפילת שבת עדיין מותר בעשיית מלאכה!

23 על כך משיבים: המקרה ההוא טעותא הוי טעות היה, שלא נתכוון רב דימי במה שהתפלל מוקדם יותר להוסיף על השבת, כי אם סבר בטעות שכבר שקעה השמש, שהיה אותו היום מעונן ולכן התפלל. ואולם אף שהתפלל, אין תפילת השבת מחייבת אותו לנהוג בקדושת שבת, ולכן יכול היה עוד לעשות מלאכה אחרי תפילתו.

24 על כך מוסיפים ושואלים: וטעותא מי הדרא וטעות האם היא חוזרת? וכי אפשר לנהוג כאילו לא התפלל כלל? והא והרי אמר אבידן תלמידו של רבי: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, ולכך כסבורים היו העם לומר כי חשכה הוא, ומאחר שכן נכנסו לבית הכנסת והקדימו והתפללו תפילה של מוצאי שבת בשבת. ולאחר זמן, כשנתפזרו העבים וזרחה החמה, התברר שעדיין יום היה,

25 ובאו ושאלו את רבי מה יעשו. ואמר: הואיל והתפללו — התפללו, ואינם צריכים לחזור ולהתפלל, הרי אף שהתפללו בטעות אין מחזירים טעות זו, ואין מבטלים את המעשה מעיקרו! ומשיבים: שאני שונה הצבור, דלא מטרחינן להו שאין אנו מטריחים אותו להתפלל שנית תפילה שלמה.

26 ב וממשיכים לדון באפשרות להקדים תפילת ערבית אף במקרה של שבת מכמה צדדים. אמר ר' חייא בר אבין: רב צלי התפלל תפילה של שבת בערב שבת, ור' יאשיה מצלי היה מתפלל תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת. ביחס למה שרב צלי התפלל תפילה של שבת בערב שבת, נשאלת השאלה: האם עוד בערב שבת אומר, כלומר, יכול הוא לומר קדושה על הכוס קידוש של שבת, או אינו אומר קדושה על הכוס ועליו להמתין עד צאת הכוכבים? תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. ונפסק שהלכתא כוותיה הלכה כמותו בענין זה.

27 שאלה מעין זו נשאלה גם ביחס למה שר' יאשיה מצלי היה מתפלל תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת: האם אומר אחר תפילתו עוד מבעוד יום הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס? תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.

28 אמר ר' זירא אמר ר' אסי אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא אמר רב: בצד עמוד זה עמוד מסויים שהראו עליו התפלל ר' ישמעאל בר' יוסי תפילה של שבת בערב שבת. ואולם

29 כי אתא כאשר בא עולא מארץ ישראל לבבל היתה בידו גירסה אחרת לגמרי של סיפור זה ואמר כפי המסורת שהיתה בידו: בצד תמרה הוה היה, מעשה זה ולא בצד העמוד הוה היה. ולא בר' ישמעאל בר' יוסי הוה היה מעשה זה, אלא בר' אלעזר בר' יוסי הוה היה, ולא תפילה של שבת בערב שבת היתה זו, אלא תפילה של מוצאי שבת בשבת הוה היה, זה.

30 ג שנינו במשנה שתפלת הערב אין לה קבע. ושואלים: מאי מה פירוש "אין לה קבע"? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא אם לומר שהפירוש הוא שאם הוא רוצה יכול הוא להתפלל כל הלילה, אם כן ליתני שישנה במשנה בלשון "תפלת הערב כל הלילה"! אלא מאי מה הפירוש "אין לה קבע" —

31 כמאן דאמר כדעת מי שאומר, כאותו חכם שפסק שתפלת ערבית רשות. שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מסורת היא שבענין תפלת ערבית נחלקו חכמי המשנה: רבן גמליאל אומר שהיא חובה, ור' יהושע אמר שרשות היא. אמר אביי: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית רשות.

32 ד תנו רבנן שנו חכמים מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע. אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה לו ר' יהושע: רשות.

33 שוב בא אותו תלמיד לפני רבן גמליאל, אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר לו אותו תלמיד לרבן גמליאל: והלא ר' יהושע אמר לי שתפילת ערבית רשות?! אמר לו רבן גמליאל לאותו תלמיד: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין המגינים, כינוי מליצי לתלמידי החכמים שהם "לוחמים במלחמתה של תורה", לבית המדרש, ואז אפשר יהיה לדון בנושא.

34 כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל וחזר ושאל במעמד כולם: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? שרצה לברר אם ר' יהושע עדיין מחזיק בדעתו. נענה ואמר ליה לו ר' יהושע: לאו לא, אין מי שחולק על דעה זו. שמשום כבוד הנשיא לא רצה להתוכח עמו בהזדמנות זו צל"ח. אמר לו רבן גמליאל לר' יהושע: והלא משמך אמרו לי שתפילת ערבית רשות!

35 אמר ליה לו רבן גמליאל לר' יהושע: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא התלמיד מת — יכול החי להכחיש את המת. והייתי יכול לומר שלא כך פסקתי, ועכשיו שאני חי והוא חי — היאך יכול החי להכחיש את החי? ובעל כרחי עלי להודות שכך אמרתי.

36 ובינתיים היה רבן גמליאל ראש הישיבה יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, שכעונש לא הורה לו רבן גמליאל לשבת, ומפני כבוד הנשיא נשאר עומד. דבר זה נמשך זמן רב כל כך עד שהתעוררה בתוך כל קהל השומעים, החכמים ותלמידיהם שהיו במקום, התמרמרות רבה על רבן גמליאל עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! כלומר הפסק לתרגם את דברי רבן גמליאל. ואז המתורגמן פסק מתרגומו.

37 ה ומסופר כי בתוך כדי ההתמרמרות אמרי אמרו: עד כמה נצעריה וניזיל יצערנו וילך, הלא בראש השנה אשתקד צעריה ציערו כשהורה עליו לבוא בתרמילו ביום בו חל יום הכיפורים לפי חשבונו של ר' יהושע. ובבכורות במעשה שהיה בשאלתו של ר' צדוק צעריה ציערו, כמו בפעם זו כשאמר לו לעמוד על רגליו כעונש על שהתחמק מלעמוד לויכוח על דעתו השונה. הכא נמי צעריה כאן גם כן ציערו ואם כן, תא ונעבריה בואו ונעבירנו, ממשרתו כנשיא!

38 וכך הוסכם אלא שהתעוררה השאלה מאן נוקים ליה את מי נעמיד לו, במקומו אם נוקמיה נעמידו את ר' יהושע — הלא בעל מעשה זה עצמו הוא, שהרי בגללו מעבירים את רבן גמליאל, ויצטער רבן גמליאל על כך ביותר. ואם נוקמיה נעמידו את ר' עקיבא — דילמא עניש ליה שמא יעניש אותו, רבן גמליאל, ועל ידי ההקפדה עליו יגרום שיענישו אותו משמים, משום דלית ליה שאין לו לר' עקיבא זכות אבות שתגן זכותם עליו, שכן היה ר' עקיבא ממשפחת גרים.

39 אלא נוקמיה נעמידו את ר' אלעזר בן עזריה, שיש בו צירוף של מעלות שונות שבאחרים שהוזכרו אינן קיימות. שכן, הוא חכם, והוא עשיר, והוא דור עשירי לעזרא. ומפרטים: הוא חכם — דאי מקשי ליה, מפרק ליה שאם יקשה לו, יתרץ לו ולא יוכל רבן גמליאל להביכו בקושיות. והוא עשיר — דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר, אף הוא איזיל ופלח שאם יש לו לעבוד, להשתדל ולשאת ולתת, בבית הקיסר, כנציג ישראל, אף הוא יכול ללכת ולעבוד, שבידו הרכוש המספיק הן לצרכי הנסיעות הארוכות והן למיסים ולמתנות. והוא עשירי לעזרא — דאית ליה שיש לו זכות אבות, ולא מצי עניש ליה יוכל להעניש אותו. אתו באו ואמרו ליה לו: האם ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה? אמר להו להם: איזיל ואימליך באינשי אלך ואתייעץ עם אנשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו הלך והתייעץ עם אשתו. אמרה ליה לו: